אני והבן שלי חברים בפייסבוק – על הורות ורשתות חברתיות

לבן שלי יש דף בפייסבוק. אני עזרתי לו לפתוח אותו. הוא בן 8. כיוון שהנהלת פייסבוק אינה מאפשרת הצטרפות של ילדים מתחת גיל 13,אנחנו זייפנו את הגיל שלו על מנת ליצור את הדף.

זה לא היה פשוט. בפעם הראשונה שהוא ביקש, סירבתי. משתי סיבות.

השנייה: הנהלת האתר הבהירה הוא לא מיועד לשימוש ילדים בגילו.

הראשונה: פייסבוק ורשתות חברתיות הן חלק מהעולם שלנו המבוגרים. יש שם תכנים ראויים, ופחות ראויים, ומסוכנים, ואנשים ראויים, ופחות ראויים, ומסוכנים. אין שם הגנות או מסננים, ולמעשה אף אחד, כולל הנהלת האתרים, לא יכול לפקח על מה שקורה בהם. אני מקווה שבבוא הזמן הבן שלי ידע לתפקד ולהתמודד בעולם הגדול, ובעולם הווירטואלי המקביל, לבדו, אך הוא עדיין הרבה יותר מדי צעיר לכך.

יש דיונים רבים ברשת, על הסכנות האורבות לילדים ברשתות חברתיות, בנוסף על תיאורי מקרים בהם ילדים נפלו קורבן למבוגרים באמצעות הרשת. הורים מתארים כיצד פעם אחר פעם ילדיהם פותחים חשבונות בפייסבוק ללא ידיעתם, וכיצד כל פעם כאשר הם מגלים זאת הם מדווחים לפייסבוק על-מנת שהחשבון ייסגר. אני מתאר לעצמי את היסחים במשפחות האלו, בהם הילדים מנסים להתחבר לרשת חברתית מתחת לאף ההורים, וההורים מרגלים אחר ילדיהם בנסיונות לחתוך אותם מהרשת. זה לא נראה מתכון לחיי משפחה בריאים ומאושרים.

חוץ מזה, האם בכלל יש סיכוי לאותם הורים לנצח בעימות הזה?

האנתרופולוג מייק ווש טוען שאם מדיה נכנסת לחברה מסוימת אתה לא יכול לבחור שלא להתחבר אליה. ילדים יכולים להתחבר מכל מקום. אם אין להם טלפון חכם או נטבוק, יש להם מחשבים בבית-הספר, ואם לא אז באינטרנט-קפה בשכונה. אם הורים בכל זאת מתעקשים על הנושא, אולי הם יכולים לעבור ליישוב חרדי, או לכפר נידח באפריקה.

לאור הדברים הנ"ל, ההחלטה שלי לא נראתה חכמה במיוחד. הרי אם הבן שלי בכל מקרה יתחבר לרשת, אני מעדיף שהוא יעשה את זה יחד איתי, ועם הליווי וההדרכה שלי. פתחנו לו חשבון, ואני מיד הצעתי לו חברות, על מנת שאהיה מיודע על כל פעולה שלו, ואוכל לקרוא את הקיר שלו.

הבן שלי שמח על הצעת החברות שלי, ומיד אחרי שאישר אותה הוא נכנס להסתכל על הקיר שלי. רק אז עלה בדעתי שמעתה כל תנועה שלי בחלל הוירטואלי תהיה גלויה לעיניו. האם יש לי עם זה בעיה? לא ממש. הרי כשאני בבית, עם הילדים שלי, אני מרגיש מאד נוח וחופשי, ואין סיבה שבחלל הוירטואלי אני ארגיש אחרת.

בכל זאת משהו הרגיש לי מוזר.

הנה מקום שתמיד שייכתי אותו ל"עולם המבוגרים",המנותק מהבית והמשפחה. והנה הבן שלי שם, וחברים שלו, וחברים שלהם…

זה הרגיש לי מוזר כי אחד המאפיינים המרכזיים של חיי המשפחה בעידן התעשייתי הוא מידור בין "עולם הילדים" ולעולם ה"אמיתי" – ובין הלמידה לעשייה. בחברות אחרות (פחות "מתקדמות") הילדים הם חלק מהמארג החברתי, ותהליך החינוך, הלימוד ורכישת המיומנויות הוא נעשה כתהליך הדרגתי בסופו הם הופכים כמבוגרים לשותפים מלאים בעשייה ובאחריות החברתית.

בחברה שלנו הילדים נמצאים רוב שעות היום במסגרות נפרדות. בעבר קיוויתי שאני אוכל לשנות זאת, לפחות עבור המשפחה שלי: אני ניסיתי לקחת את בני הבכור כאשר היה בן שנתיים מספר ימים איתי לעבודה. זה היה כיף, אבל הרבה עבודה לא הצלחתי לעשות. שקלנו גם חינוך ביתי. בסופו של דבר, הבן לי הולך כל יום לבית-ספר ולצהרון, אני הולך לעבודה, ואנחנו נפרדים בבוקר (אם הוא ער כשאני יוצא) ונפגשים שוב בערב.

יום אחרי הצטרפות הבן שלי לפייסבוק, כתבתי משהו בסטטוס שלי. התגובה הראשונה שקיבלתי היתה ממנו. שוב – ההרגשה היתה מאד מוזרה. כשכתבתי לא חשבתי עליו כחלק מקהל היעד שלי. אבל חוץ מזה, היה כיף להרגיש שבמקום מסוים, אמנם וירטואלי, אנו יכולים לחלוק את אותו עולם במשך רוב שעות היום, כאשר אני עוסק בשלי (רוב הדברים שאני כותב ומקבל לא מיועדים לו, ולא את כולם הוא מבין), והוא עוסק בשלו (מתכתב עם חברים ועם סבתא), אבל שנינו באותו המרחב, אחד ליד השני.

ועכשיו – אני הורה רוב שעות היום. בכל פעולה שלי במרחב הוירטואלי אני מודע לכך שהבן שלי איתי , או אולי יהיה כאן עוד מעט (גם את הפוסט הזה הוא ודאי יקרא). זה נותן לי מקום לדבר איתו, להשפיע, להדריך, לתת דוגמא. וגם לשים עליו עין מדי פעם. בקיצור – להיות אבא. גם כשאני לא בבית. לו זה נותן הזדמנות לראות אותי גם מחוץ לבית, להכיר צדדים אחרים שלי, לקחת חלק בדברים שקורים לי במשך היום.

אמנם יש מרחק גדול בין יחסים בפייסבוק ליחסים אמיתיים. שיחה בפייסבוק לא שקולה שיחה פנים אל פנים, ונוכחות בפייסבוק ממש אינה שקולה לנוכחות הורית אמיתית. אבל אם חלק לא קטן של חיי החברה של ילדינו יתנהל ברשת (לטוב ו\או לרע), למה שלא ננצל את ההזדמנות לחיזוק הנוכחות שלנו בחייהם, לא כמשגיחים, אלא כדי ללוות, לתמוך, ופשוט להיות שם כמבוגרים, על כל מגוון הצדדים שבחיינו הוירטואליים – עבודה, קהילה, פוליטיקה…

מייק ווש אמר: המדיה מתווכת מערכות יחסים, וכאשר המדיה משתנה מערכות היחסים משתנות.

ובכן, המדיה כבר כאן, והשינוי קורה עכשיו. לנו יש אפשרות (ואחריות) לקחת חלק בשינוי, ולעצב את העולם הוירטואלי ההולך ומתהווה סביבנו. כמה יפה זה יכול להיות אם בעתיד נוכל כולנו לחלוק את אותו עולם כקהילות אנושיות מלאות, וכמשפחות.

לפוסט זה פורסמו אין תגובות הוסף תגובה

כתיבת תגובה